יש בחור בשם גֶבֶר טוּלי שהקים מעין בית ספר לתבונת כפיים (תורגם חופשית מ-Tinkering). הבית ספר שלו פועל במתכונת של מחנה קיץ ממושך וכל הרעיון הוא שהילדים יבנו דבר מה. העניין דורש מהם שימוש בכלים מסוכנים. הנה סרטון שבו הוא מסביר את משנתו אודות מהם חמשת הדברים שצריך לתת לילד/ה לעשות:
ואז חשבתי על האש. מגיל צעיר אהבתי לשחק באש. להדליק, להגביר את האש, לשלוט בה, לחטוף כוויות, להכניס חומרים שונים לתוכה, בעיקר כאלו שאסור. עד היום, חוץ מאשר את משפחתי ופיצה, אני אוהב אש.
ואז חשבתי על העתיד. העתיד היותר רחוק, זה שבו לא נוכל להשתמש באש כי נחיה בתוך ערים שסגורות בתוך כיפות גדולות ובתוכן נוכל לשלוט במזג האוויר.
וכשחושבים על העתיד, חושבים גם על אסימוב ועל סיפוריו. בסיפורים של אסימוב לא נתקלתי באש. העולם העתידי שהוא צייר לנו כולל בד"כ את האפשרות לשלוט במזג האוויר, את החיים בכיפות ובערים תת קרקעיות. בכל אלו אין מקום לאש.
למרות זאת אני עדיין אוהב את הסיפורים של אסימוב.
אז למי שמעוניין להכיר את האיש וסיפוריו, ממש מומלץ. כדי שההתחלה שלכם איתו תהיה חיובית אמליץ על שלושה סיפורים קצרים שלו:
אז למי שמעוניין להכיר את האיש וסיפוריו, ממש מומלץ. כדי שההתחלה שלכם איתו תהיה חיובית אמליץ על שלושה סיפורים קצרים שלו:
- שקיעה (שזה הסיפור הראשון שהוא כתב, והוא נחשב לטוב ביותר מכל סיפוריו).
- מקצוע.
- השאלה האחרונה.
מי שיתאמץ ימצא אותם (רמז: שלושתם נמצאים בקובץ הסיפורים "מחר כפול תשע").
