סליחות

אז יום כיפור מגיע ואיתו הסליחות, או בקשת הסליחות ואלו שמכינים רשימות של מי צריך לבקש מאיתנו סליחה, ואחריהם אלו שמלמדים אותנו ואת ילדינו מדוע וכיצד עליהם לבקש סליחה וכן הלאה וכן הלאה.

לצערי, גם השנה פגעתי בלא מעט אנשים. בכולם זה היה ללא כל כוונת זדון, ויש לומר אפילו בטיפשות, חוסר רגישות, חוסר תשומת לב, או פשוט התנגשות בין שתי נקודות מבט או עמדות שונות.

לשמחתי, אני יודע מי נמצא ברשימת הנפגעים שלי. חלקם הגדול זוהה כנפגע מיד לאחר המעשה.

לצערי, מחלקם לא ביקשתי ולא אבקש סליחה, למרות שאני מרגיש רע מאד עם הפגיעה בהם.

הסיבה שאיני מבקש סליחה קשורה לבּושה שאני חש בעצם הפגיעה ולחרטה פנימית עמוקה. הבושה והחרטה גורמות לי כל יום מחדש לנסות להיות אדם מעט טוב יותר. אני משתדל להשתפר,אני מתאמץ להיות רגיש יותר לאנשים, לתגובותיהם, לתחושותיהם, אני מנסה ליזום יותר, על מנת לשנות בפועל ולא רק לדבר על זה. אני מניח, שכך אהיה טוב יותר ואפגע בפחות אנשים, ואולי אפילו אעשה לכמה אנשים טוב בחיים.

אני יודע שעצם בקשת הסליחה מאנשים שנפגעו מסמנת איזה קו, שעד עתה היה כך, ומעכשיו יהיה אחרת. למרות שהצום לא מכפר על חטאים שבין אדם לחברו, הוא מסמן איזה קו בין העבר לעתיד. עבר של פגיעה, עלבון ותחושת האכזבה מעצמי, ועתיד של רגישות, מחשבה לפני דיבור או מעשה והכי חשוב, בקשת סליחה בזמן. עוד לפני שצריך לבקש אותה.

צום קשה לכולם (אחרת, איך יכופרו עוונותיכם?)

הבחירות שאנחנו עושים

כל מה שאנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים לעשות.

הכל.

זה נשמע מעט קיצוני, אבל אם תחשבו על זה יותר מחצי דקה, אולי תסכימו איתי.

בן הזוג שאנו חיים איתו, העבודה שאנחנו עובדים בה, מה שלמדנו, מה שנזמין לאכול במסעדה, או שנבשל לעצמינו, הבגדים שנלבש מחר בבוקר, לחפוף את הראש לפני שנסתבן, או לא להסתבן בכלל, לקחת כדור כשכואב הראש, לנהוג כשאנחנו עייפים, לקרוא את הספר החדש של נעמי רגן/עמוס עוז/מאיר שלו, ללכת למילואים, לקנות את החומר החדש שמסיר כתמים מכל הדברים שמתחילים באות מ'.

הדבר היחידי שאיננו בוחרים בו הוא המטען הגנטי שלנו. ההורים שלנו אינם נבחרים על ידינו (למרות שלאורך השנים אנחנו מוצאים דמויות חליפיות בהתאם לצורך) ומה שהם מעבירים לנו בתורשה.

מלבד הבחירות הטריוויאליות, ישנן בחירות עמוקות ומשמעותיות יותר:

להתעצל, להתעצבן, ללכת לאט, לבזבז כסף בקניות מיותרות, לחסוך ליום סגריר למרות שבחוץ סופה, להיות חסרי סבלנות, לנסות להצחיק בכל הזדמנות, לשקר, לאיים, לשתוק ולא להגיב, לוותר בכל הזדמנות.

אלו ואחרות הן בחירות משמעותיות, כי הן מלמדות על האופי שלנו. האופי שלנו הוא משהו וירטואלי. תנסו לענות על השאלה מה האופי שלכם, על כל מורכבותו ותגלו שמדובר בעצם בסך כל ההתנהגויות האופייניות לכם.

וכאן הנקודה המעניינת בכל הרשומה הזו- אנחנו בוחרים את ההתנהגות שלנו ולכן גם את האופי שלנו.

למרות שרובינו המוחלט משתמש בתירוץ: "אין מה לעשות, אני _____ (השלימו את המיותר: לא טוב בחשבון/עצבני/אדיש/פרפקציוניסט/לא מסתדר עם מחשבים) אין הדבר הכרחי.

אנחנו בוחרים להפגין התנהגויות מסוימות. לחלק מההתנהגויות האלו התרגלנו והרגלנו את סביבתינו בהן, אבל אין זה אומר שלא נוכל לשנות אותן, אם רק נבחר בכך.

אולי יהיו שיגידו, שגם אם נבחר להתנהג בצורה מסויימת, מתי שהוא, ברגע קיצוני, יצוץ לפתע האופי האמיתי שלנו. כאילו יש איזה "אופי" קבוע ובלתי ניתן לשינוי, שנמצא מתחת למעבה התנהגויות והצגות, ורק מחכה להזדמנות לצאת החוצה. אז הנה שתי דוגמאות למחשבה על עניין זה:

א. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע למקרה שוד אלים בבנק. הוא מפתיע את השודד, מתנפל עליו ומונע פגיעה בחפים מפשע. מה נגיד על אופיו?

ב. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע לתאונת דרכים בגלל רכב שחתך אותו. הוא יוצא מרכבו ומתחיל לקלל את הנהג השני על שסיכן את חייו. מה נגיד על אופיו?

האם בשני המקרים האופי האמיתי שלו צץ לפתע החוצה, או שאפשר להגיד שבדרך כלל הוא בעל אופי מסויים וברגע קיצוני הוא הפגין התנהגות לא אופיינית?

יתרה מזאת, אם ישנו "אופי" קבוע אי שם בתוכנו, מתי הוא נקבע? בגיל ההתבגרות? בילדות? ברגע העיבור?

אם הוא קבוע, מה הטעם בחינוך? אם האדם הוא אינו בר שינוי, למה אנחנו עובדים כל כך קשה?

אז תדעו לכם, אנחנו ברי שינוי, אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.