יום שישי, 17 בספטמבר 2010

סליחות

אז יום כיפור מגיע ואיתו הסליחות, או בקשת הסליחות ואלו שמכינים רשימות של מי צריך לבקש מאיתנו סליחה, ואחריהם אלו שמלמדים אותנו ואת ילדינו מדוע וכיצד עליהם לבקש סליחה וכן הלאה וכן הלאה.

לצערי, גם השנה פגעתי בלא מעט אנשים. בכולם זה היה ללא כל כוונת זדון, ויש לומר אפילו בטיפשות, חוסר רגישות, חוסר תשומת לב, או פשוט התנגשות בין שתי נקודות מבט או עמדות שונות.

לשמחתי, אני יודע מי נמצא ברשימת הנפגעים שלי. חלקם הגדול זוהה כנפגע מיד לאחר המעשה.

לצערי, מחלקם לא ביקשתי ולא אבקש סליחה, למרות שאני מרגיש רע מאד עם הפגיעה בהם.

הסיבה שאיני מבקש סליחה קשורה לבּושה שאני חש בעצם הפגיעה ולחרטה פנימית עמוקה. הבושה והחרטה גורמות לי כל יום מחדש לנסות להיות אדם מעט טוב יותר. אני משתדל להשתפר,אני מתאמץ להיות רגיש יותר לאנשים, לתגובותיהם, לתחושותיהם, אני מנסה ליזום יותר, על מנת לשנות בפועל ולא רק לדבר על זה. אני מניח, שכך אהיה טוב יותר ואפגע בפחות אנשים, ואולי אפילו אעשה לכמה אנשים טוב בחיים.

אני יודע שעצם בקשת הסליחה מאנשים שנפגעו מסמנת איזה קו, שעד עתה היה כך, ומעכשיו יהיה אחרת. למרות שהצום לא מכפר על חטאים שבין אדם לחברו, הוא מסמן איזה קו בין העבר לעתיד. עבר של פגיעה, עלבון ותחושת האכזבה מעצמי, ועתיד של רגישות, מחשבה לפני דיבור או מעשה והכי חשוב, בקשת סליחה בזמן. עוד לפני שצריך לבקש אותה.

צום קשה לכולם (אחרת, איך יכופרו עוונותיכם?)

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

הבחירות שאנחנו עושים

כל מה שאנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים לעשות.
הכל.
זה נשמע מעט קיצוני, אבל אם תחשבו על זה יותר מחצי דקה, אולי תסכימו איתי.
בן הזוג שאנו חיים איתו, העבודה שאנחנו עובדים בה, מה שלמדנו, מה שנזמין לאכול במסעדה, או שנבשל לעצמינו, הבגדים שנלבש מחר בבוקר, לחפוף את הראש לפני שנסתבן, או לא להסתבן בכלל, לקחת כדור כשכואב הראש, לנהוג כשאנחנו עייפים, לקרוא את הספר החדש של נעמי רגן/עמוס עוז/מאיר שלו, ללכת למילואים, לקנות את החומר החדש שמסיר כתמים מכל הדברים שמתחילים באות מ'.
הדבר היחידי שאיננו בוחרים בו הוא המטען הגנטי שלנו. ההורים שלנו אינם נבחרים על ידינו (למרות שלאורך השנים אנחנו מוצאים דמויות חליפיות בהתאם לצורך) ומה שהם מעבירים לנו בתורשה.
מלבד הבחירות הטריוויאליות, ישנן בחירות עמוקות ומשמעותיות יותר:
להתעצל, להתעצבן, ללכת לאט, לבזבז כסף בקניות מיותרות, לחסוך ליום סגריר למרות שבחוץ סופה, להיות חסרי סבלנות, לנסות להצחיק בכל הזדמנות, לשקר, לאיים, לשתוק ולא להגיב, לוותר בכל הזדמנות.
אלו ואחרות הן בחירות משמעותיות, כי הן מלמדות על האופי שלנו. האופי שלנו הוא משהו וירטואלי. תנסו לענות על השאלה מה האופי שלכם, על כל מורכבותו ותגלו שמדובר בעצם בסך כל ההתנהגויות האופייניות לכם.
וכאן הנקודה המעניינת בכל הרשומה הזו- אנחנו בוחרים את ההתנהגות שלנו ולכן גם את האופי שלנו.
למרות שרובינו המוחלט משתמש בתירוץ: "אין מה לעשות, אני _____ (השלימו את המיותר: לא טוב בחשבון/עצבני/אדיש/פרפקציוניסט/לא מסתדר עם מחשבים) אין הדבר הכרחי.
אנחנו בוחרים להפגין התנהגויות מסוימות. לחלק מההתנהגויות האלו התרגלנו והרגלנו את סביבתינו בהן, אבל אין זה אומר שלא נוכל לשנות אותן, אם רק נבחר בכך.
אולי יהיו שיגידו, שגם אם נבחר להתנהג בצורה מסויימת, מתי שהוא, ברגע קיצוני, יצוץ לפתע האופי האמיתי שלנו. כאילו יש איזה "אופי" קבוע ובלתי ניתן לשינוי, שנמצא מתחת למעבה התנהגויות והצגות, ורק מחכה להזדמנות לצאת החוצה. אז הנה שתי דוגמאות למחשבה על עניין זה:
א. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע למקרה שוד אלים בבנק. הוא מפתיע את השודד, מתנפל עליו ומונע פגיעה בחפים מפשע. מה נגיד על אופיו?
ב. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע לתאונת דרכים בגלל רכב שחתך אותו. הוא יוצא מרכבו ומתחיל לקלל את הנהג השני על שסיכן את חייו. מה נגיד על אופיו?
האם בשני המקרים האופי האמיתי שלו צץ לפתע החוצה, או שאפשר להגיד שבדרך כלל הוא בעל אופי מסויים וברגע קיצוני הוא הפגין התנהגות לא אופיינית?
יתרה מזאת, אם ישנו "אופי" קבוע אי שם בתוכנו, מתי הוא נקבע? בגיל ההתבגרות? בילדות? ברגע העיבור?
אם הוא קבוע, מה הטעם בחינוך? אם האדם הוא אינו בר שינוי, למה אנחנו עובדים כל כך קשה?

אז תדעו לכם, אנחנו ברי שינוי, אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.

יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

הלוחש לתלמידים

מאז הסרט ה"לוחש לסוסים" עם רוברט רדפורד (רוברט רדפורד!) צצו להם גם הלוחשת לתינוקות, הלוחש לכלבים, הלוחשת לתינוקות מכה שנית ואפשר להכניס לקטגוריה הזו גם את הסופר נני למיניהן ואת הלוחש לפושטי הרגל (אלון גל).
נשאלת השאלה איפה הלוחש לתלמידים? איפה האדם שייתן עצות מעשיות, ידגים וילווה את המורים בעבודתם ויהפוך כל תלמיד בעייתי לתלמיד למופת. זה שיהפוך את עבודתו השוחקת של המורה לעבודה נחשקת שכל אחד היה רוצה בה.

לשמחתי, על השאלה הזו חשבתי לאחר שמצאתי את התשובה. והתשובה היא די פשוטה.
לא יכול להיות מישהו כזה.
תלמידים בניגוד לילדים, לכלבים ולסוסים (ולפעמים בניגוד לפושטי רגל) הם יצורים מורכבים.
המורכבות שלהם נובעת מכמה סיבות ואנסה לפרט שלוש מהן:
התלמיד אינו יצור טבעי, הוא תוצר מלאכותי. כל אדם מרגע לידתו לומד. לומדים להתהפך, לזחול, ללכת, להזהר מהשפיץ החד, להזהר מהאש, לדבר, להבחין בין חפצים וכן הלאה. מעטים ההורים שיוצרים לילדיהם סביבה שבה עליהם ללמוד לזחול, אחרת הם לא יוכלו לזוז ממקומם. אין הורה שבוחן בשעות הערב את ילדו על המילים החדשות שהוא למד לבטא באותו היום, ואני מקווה שאין הורים שבודקים בסוף השבוע האם הילד שלהם למד להזהר מגחלים לוחשות. התלמיד לעומת זאת אינו לומד בהכרח מעצמו. מישהו (המורה) מארגן סביבה לימודית, מעשיר, מרצה (רוב הזמן), בוחן ומעריך, נותן משוב, כועס כאשר הוא סוטה מנתיב הלמידה ומשגיח שהתלמיד ימשיך ללמוד. גם מי שאוהב ובוחר ללמוד, מתקשה לעשות זאת ברצף בלתי נגמר של הרצאה-בחינה-ציון.
לתלמיד "הורים" רבים. על התלמיד לרצות את הוריו, מוריו, חבריו ועצמו. לעיתים מעורבת גם משפחתו- אחים, סבים וסבתות, כאשר כל אחד מהנזכרים הוא יחיד ומיוחד, ולכן בעל רצונות והשפעות משלו על התלמיד שלנו. לפעמים אפילו האבא והאמא לא מסכימים ביניהם מה היו רוצים מהילד שגידלו בביתם וכעת הפך לתלמיד ("שרק יהיה בן אדם", "אם לא תלמד לא תצליח"). המורים ובית הספר במבנהו שולחים לו מסרים סותרים, הערכים המוסריים אל מול ההצלחה בלימודים בכל מחיר, אישיות ייחודית אל מול גודלו העצום של המבנה ומחיקת האני. התלמיד המוצלח בד"כ מסתדר. הוא יודע היכן עליו להשקיע את משאביו ובאיזו דרך. הוא יודע מתי להתחנף, מתי לשתוק, מתי להגיב. אצל מורה אחת הוא מכין שיעורים תמיד בזמן ואצל אחרת הוא לא מאפשר לשיעור להתנהל. להורים הוא מראה רק מבחנים מוצלחים בעוד שבאלו שנכשל הוא יודע שהמורה מטומטמת. התלמיד הפחות מוצלח לא יודע לווסת את התנהגותו ולכן עומדות בפניו שתי אפשרויות. הראשונה- להיות מוצלח תמיד. בהתנהגות, בספורט, בחשבון, בתנ"ך, בספרות, במדעים ובכל מקצוע שבית הספר מעמיד מולו. האפשרות השנייה היא ברורה- לא להצליח בכל פרמטר שבית הספר מעמיד. תלמידים מסוג זה מוצאים את עצמם בד"כ מחוץ למסגרת.
המערכת מסורבלת ומורכבת (בכוונה). מערכת החינוך בנתה לאורך השנים מבנה בירוקרטי משוכלל ומורכב המשפיע על כל חלקיה. התלמיד כלקוח/תוצר/פועל/משרת/אבן בניין של מערכת החינוך מכיל בתוכו את כל הרכיבים הבירוקרטיים שלה. חוסר בסקרנות, מעוף, רצון לשינוי, סובלנות וסבלנות מאפיינים את התלמיד, בדיוק כמו את המערכת. חשוב לציין שהנפגעים העיקריים של ה"מערכת" הם דווקא המורים העובדים בשמה. זכויותיהם אינם ידועות להם, המשכורת שהם מקבלים היא בדיחה והיא נקבעת באופן מסובך ומורכב והיא אינה יודעת לגמול להם כראוי על עבודתם.
מלבד סיבות אלו יש גם אחרות, אך אלו מספיקות על מנת להבין מדוע בבואנו "ללחוש לתלמידים" לא מספיק לשנות פרמטר אחד בהתנהגות בית הספר (פחות מקצועות/יותר עומק/משכורת גבוהה למורים/פחות תלמידים בכיתה/ מורים מקצועיים יותר/פחות הרצאות/יותר שיעורי ספורט/יותר מבחנים/פחות מבחנים וכו') על מנת להשיג שינוי, יש לשנות מספר רב של פרמטרים ואולי אפילו כמה מתפיסות היסוד שלנו אודות בית הספר.

שנת לימודים מוצלחת (לפי הפרמטר שאתם תקבעו להצלחה)!

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

בית הספר כשמרטף

אז כמו כל תחילת חודש אוגוסט, גם השנה מתחילים לחשוב על בית ספר.
מבחינתי אני חוזר לעבוד באופן מלא (לא שנחתי יותר מדי הקיץ) ולהרבה הורים אחרים זו אנחת רווחה (אבל מה זה השטויות האלה חגים?).

איך קרה שבית הספר הפך לבייביסיטר ועוד כזה שמעטים, במידה והיו יכולים לבחור, היו נותנים לו להשגיח על הילד?
לפני שיקפצו עלי כל מיני הורים (אני מניח שמעטים, אם בכלל, מקוראי הבלוג הם הורים לילדים בגיל בית הספר) אז בשורה התחתונה, אחרי שמורידים את כל הסיבות שבשמן שולחים את הילדים לבית הספר, מבינים שבית הספר משגיח על הילדים, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבודה (או לעבוד, תלוי מי אתה). ואיך קוראים לזה שמשגיח על הילדים והוא לא קצין ביקור סדיר?
שמרטף!
אז כבר נמצאה התשובה: שני ההורים חייבים לצאת לעבוד על מנת להצליח ולהתקיים (ויותר מזה) ולכן הם צריכים מקום לשים את הילד. סבא וסבתא לא תמיד יכולים, להביא אותו איתנו לעבודה זה בדרך כלל בלתי אפשרי, לשלוח את הילד שיעבוד בעצמו זה גם כבר לא מקובל, לכן נשים אותו במקום שחובה להיות בו מתוקף החוק, יש גדר מסביבו, מאבטח בכניסה, ספירה מדי פעם, שעות כניסה ויציאה והרבה אחרים כמוהו.

אז קוראים לזה בית ספר.

ושם מנסים ללמד אותנו כל מיני דברים, כמו דמיון משולשים, שאסור לחלק ב-0 כי יוצא בח"מ, שאותיות דוד ארז לא מתחברות לאלו שבאות אחריהן, שהמים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס ושיש גם פרנהייט אבל לא משתמשים בו, רק בארה"ב,שיש סיפור שנקרא "אבא גוריו" אבל לא באמת צריך לקרוא אותו, שהבדווים לובשים בגדים שחורים גם בקיץ, שאברהם אבינו לא באמת התכוון להרוג את יצחק, שהחצב פורח בשלהי הקיץ ביחד עם הנחליאלי, שבתפילת שמונה עשרה היו פעם 18 ברכות, וששבע כפיות של מלח בכוס מים זו כבר תמיסה רוויה.

אבל מה שבאמת לומדים שם זה איך להיות אזרחים צייתנים ושומרי חוק,שמתגייסים לצבא, חוגרים מאחור, לא מתחצפים לשוטר, מתבלבלים בתקווה בין "הומייה" ל"צופיה",שהבוס תמיד צודק ואסור להתווכח איתו כי בית הספר מחנך לדמוקרטיה אבל הוא לא מוסד דמוקרטי, ושמי שנשאר נמוך מתחת לרדאר שורד, וזה ששם המשפחה שלו מתחיל ב-א' הוא תמיד התורן של הכיתה, ולמרות שאתה יודע ממש טוב לצייר אין לזה ממש חשיבות בחיים ושאם אי פעם תלשין לא ירצו להיות חברים שלך ושכדאי לזכור להביא נייר טואלט מהבית.

מה אני מנסה להגיד?
לא יותר מדי. פשוט, התרגלנו יותר מדי לתופעה האנושית המוזרה שנקראת בית ספר. אני לא הראשון שאומר את זה ובטח לא האחרון, אבל אני לפחות מנסה לעשות משהו עם זה.

יום שבת, 24 ביולי 2010

אסימוב למתחילים

רכבת המחשבות שהובילה אותי לכתיבת רשומה זו היא די מוזרה.
יש בחור בשם גֶבֶר טוּלי שהקים מעין בית ספר לתבונת כפיים (תורגם חופשית מ-Tinkering). הבית ספר שלו פועל במתכונת של מחנה קיץ ממושך וכל הרעיון הוא שהילדים יבנו דבר מה. העניין דורש מהם שימוש בכלים מסוכנים. הנה סרטון שבו הוא מסביר את משנתו אודות מהם חמשת הדברים שצריך לתת לילד/ה לעשות:

ואז חשבתי על האש. מגיל צעיר אהבתי לשחק באש. להדליק, להגביר את האש, לשלוט בה, לחטוף כוויות, להכניס חומרים שונים לתוכה, בעיקר כאלו שאסור. עד היום, חוץ מאשר את משפחתי ופיצה, אני אוהב אש.


ואז חשבתי על העתיד. העתיד היותר רחוק, זה שבו לא נוכל להשתמש באש כי נחיה בתוך ערים שסגורות בתוך כיפות גדולות ובתוכן נוכל לשלוט במזג האוויר.


וכשחושבים על העתיד, חושבים גם על אסימוב ועל סיפוריו. בסיפורים של אסימוב לא נתקלתי באש. העולם העתידי שהוא צייר לנו כולל בד"כ את האפשרות לשלוט במזג האוויר, את החיים בכיפות ובערים תת קרקעיות. בכל אלו אין מקום לאש.
למרות זאת אני עדיין אוהב את הסיפורים של אסימוב.
אז למי שמעוניין להכיר את האיש וסיפוריו, ממש מומלץ. כדי שההתחלה שלכם איתו תהיה חיובית אמליץ על שלושה סיפורים קצרים שלו:
  • שקיעה (שזה הסיפור הראשון שהוא כתב, והוא נחשב לטוב ביותר מכל סיפוריו).
  • מקצוע.
  • השאלה האחרונה.
מי שיתאמץ ימצא אותם (רמז: שלושתם נמצאים בקובץ הסיפורים "מחר כפול תשע").

יום חמישי, 22 ביולי 2010

גמילה

לילה ראשון, בינוני עד קל עבר בתהליך הגמילה מיניקת לילה.
עמותת "לא-לֶצֶ'ה" התחילה את פעולותיה ורק התוצאה תעיד האם עמדנו במבחן.

במהלך הלילה שלפרקים נראה שהולך להיות קליל, עלו בראשי תמונות מסרטים בהם רואים תהליך של גמילה מסמים-
(טריינספוטינג, זהר, מישהו לרוץ איתו, כריסטיאנה פ.) והמחשבות אודות הקושי שבגמילה הגיעו מיד אחר כך.
עבור שני הצדדים (הנגמל והגומל) התהליך נראה בלתי אפשרי וארוך וזה כנראה מה שהופך אותו לקשה כ"כ.
קושי נוסף הוא השלבים שבדרך בהם הולכים אחורה (נקודות שבירה) ובאמת רק בסוף התהליך אפשר לדעת אם הצלחנו או לא. לפעמים גם אחרי ההצלחה עוד יכולות לבוא נפילות.

אני מקווה ויודע שבסופו של דבר נצליח בתהליך ונצא כולנו מחוזקים יותר נפשית ופיזית.

נ.ב.
לכל מי שנושא ההתמכרות לא מוכר לו מוזמן לנסות: http://y.net-games.co.il/game/puzzle/406/

יום שישי, 16 ביולי 2010

ילדים

מדוע מביאים ילדים לעולם?
אנסח את השאלה קצת אחרת, הרי לא "מביאים" אותם ממקום אחר אל העולם, אלא יוצרים אותם.
מדוע בני זוג מכל סוג (כולל נשים ללא בן זוג) מגיעים להחלטה הבלתי רציונלית להוליד ילד?

ההחלטה בלתי רציונלית בגלל ש:
  1. ילד זה אחריות עצומה. צריך לדאוג לו באופן מוחשי למזון, שינה, ביגוד והגנה מפני סכנות כל הזמן מרגע לידתו.
  2. דאגה זו עולה כסף. לקנות ציוד המתאים במיוחד לתינוק: חיתולים, בגדים, בקבוקים, מיטה, עריסה, לול (על ההבדל בין שלושתם ברשומה אחרת), מכשירי Baby to Marge למיניהם וכל זה לפני שדיברנו על צעצועים והוצאות של מטפלת/גן/פעוטון/משפחתון/שמרטף/שרשרת ומנעול. ולא הזכרתי את הדאגה הכספית בין גילאים 5-30.
  3. הרס הזוגיות (בבקשה אל תפסיקו לקרוא אחרי המשפט הזה). בפיזיקה מפשטים בעיות מורכבות על מנת להבין את העקרונות. כך גם עם בני אדם. ניתוח היחסים בין בני זוג הוא מספיק מורכב ומסובך. נוסיף לזה את האדם השלישי, במקרה זה מדובר בתינוק והרסנו את הזוגיות באופן מוחשי. כעת התופעה היא של שלושה בני אדם. לכל הדעות, בעיה מורכבת יותר (בפיזיקה זה נקרא "בעיית שלושת הגופים").
  4. כל מיני. סעיף זה הוא תלוי אישיות. יש כאלו שנגעלים מהפרשות של אחרים, כאלו שבכי מוציא אותם מדעתם, או כאלו שלא יכולים לשאת אי סדר בביתם. כל אלו כרוכים בהולדתו של תינוק.
אז למה בכל זאת אנחנו עושים זאת?

הסיבה היא אי-רציונלית, בלתי מודעת וטבועה בנו באופן כזה שאנחנו חייבים לעשות זאת. מי שלא עושה זאת מבחירה, מתגבר באופן יוצא דופן על ה"טבע האנושי" שזה במילים אחרות "מקבל החלטה רציונלית".
אז הנה כמה סיבות בלתי רציונליות, חלקן יכול להשמע רציונלי והוא מהווה תשובה לסיבות שהופיעו קודם:
סיפוק. התחושה של האחריות כלפי מישהו שזקוק לנו, ממלאת אותנו בהרגשה טובה. כלב או חתול במקרה הזה, לא זקוקים לנו כמו תינוק.
  1. חיוך (אמיתי ולא של ריצוי) של ילד שווה כל הון שבעולם.
  2. על מנת לחזק את הזוגיות חייבים להעמיד אותה במבחנים, לקחת אותה לקצה ולעיתים אף לשבש אותה. זוג שיוצא כזוג מחוויות כאלו הוא חזק יותר, טוב לו ביחד והוא מאושר יותר.
  3. תינוק שמתקדם (וגם ילד) בדיבור בהליכה ובכל דבר אחר נותנים תחושה טובה. אפשר להסביר זאת באמצעות ביולוגיה וכימיה של המוח, אבל למה זה קורה, אי אפשר להסביר.
  4. שכפול. אנחנו משאירים מישהו שדומה לנו שיחיה אחרינו בעולם. ייתכן והוא יוכל לדאוג לנו בזקנתנו.
  5. כל מיני. סעיף זה הוא תלוי אישיות או מקרה. כי ככה כתוב בתורה, כי כולם עושים זאת, כי אמצעי המניעה לא הועילו, כי גנבו לנו את הזרע.
אז זהו. לבחירתכם (או שזה בכלל לא תלוי בכם) האם להוליד ילד או לא.
אני אישית עשיתי את הבחירה ובעזרת זוגתי הולדנו ילד מקסים מתוק ובעיקר מצחיק שמממלא את חיינו באושר גדול.

יום שבת, 10 ביולי 2010

משמעות החיים

כפי שאתם יכולים לראות, שם הבלוג שונה ולו רק בגלל שעכשיו יש כיוון ברור לבלוג.
התלבטתי האם להוסיף לשם החדש את התוספת "for DUMMIES" שבתרגום העברי נכתב כ"אובדי עצות", אבל כפי שאתם יכולים לראות, בחרתי שלא.
אם אתם עדיין קוראים סימן שלא נעלבתם, ואתם באמת לא צריכים. אחרי הכל כולנו DUMMIES המונעים על ידי חוטים שאחרים מושכים בהם, אבל על כך בפעם אחרת.

כותרת הרשומה היא "משמעות החיים" וכאבא לילדון בן כמעט שנה אני יכול להגיד שהעולם מתחלק ל-2 (וזו חלוקה בקירוב ראשון יחסית מהימנה):נשים וגברים. בהתאם לכך מתחלק גם המושג "משמעות החיים".
נשים, ברגע שילדו ילד או ילדה, גילו את משמעות החיים. מספיק להסתכל על פרצוף של אם מניקה או מחבקת את התינוקת שלה שהרגע נפלה ומרגיעה אותה בלחישה עדינה כדי להבין שהיא מצאה את משמעות החיים.
האבא, לא משנה כמה הוא אוהב את בנו או בתו לא יכול (מבחינה פיזיו-פסיכולוגית) לחוות את החוויה בעוצמה ובאיכות דומות לאלו של האם.
ואנחנו הגברים נמשיך לחפש את משמעות החיים.

הערות:
  • גם נשים שלא ילדו, כמהות לבן או בת. הן יודעות מהי משמעות החיים.
  • זו הסיבה שהגברים ממשיכים לחפש דרכים לממש את עצמם בקריירות, בעמדות כוח או באקדמיה בחיפוש אחר ה"אמת". הם עדיין לא מצאו את משמעות החיים.
  • חייהם של אבות צעירים משתנים. לא בגלל שהם גילו את משמעות החיים, אלא בגלל שהם מרגישים את הצורך לעשות הכל כדי שהצאצא (ואימו) יישארו בחיים וישגשגו. כמו כן, הם עדיין אוהבים את ילדיהם.
  • ייתכן ואמירותי כאן נשמעות שוביניסטיות. בצורה נחרצת אומר: כל אישה וכל איש רשאים לבחור בחייהם את הדרך הראויה מבחינתם לעבוד, להתפרנס, להגשים ולממש את עצמם. אין להבדיל או למנוע מאדם ללכת בדרכו שלו, כל עוד הדבר כמובן פוגע בחייו או בזכויותיו של אדם אחר.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

עיצוב וכל השאר

כיאה לבלוג חדש, הנכתב במערכת של GOOGLE, נתבקשתי לבחור את העיצוב המועדף עלי.
המחשבות שחלפו בראשי היו מ "יואו, איזה מגניב, אפשר לעצב ולבנות בלוג מכלום"
ועד ל"אוף...זה לא נגמר...".

אז החלטתי לעצור.
לפחות כרגע.

אשמח לקבל הצעות לעיצוב מועדף, החל מגודל וסוג הגופן ועד הכנסת אלמנטים שאנשים רגילים לראות בבלוגים אחרים.

אגב בלוגים אחרים, עשיתי חיפוש של המילה: "בלוג" והתוצאה השישית היתה של בלוג על חומוס:

שזה די מדהים כשחושבים על זה.

יום רביעי, 7 ביולי 2010

בראשית

אז החלטתי לכתוב בלוג.
למה?
אני לא בטוח.
כשהתחיל כל העניין עם הבלוגים, לפני שבכלל מישהו ידע איך מבטאים את המילה המוזרה הזאת, רציתי מאד לכתוב, אבל כמו הרבה דברים אחרים, פשוט ויתרתי.
אחר כך זה כבר היה יותר מידי באופנה כדי שאני אצטרף לעניין.
עכשיו זה פשוט נחוץ.
זה נחוץ כי אני מתכנן להגדיל את טווח ההשפעה שלי.
ה- Facebook, לא כל כך מתאים לי. בקרב קבוצה גדולה מאד של אנשים אני מעדיף להיות עם עצמי.
כל האחרים שמחקים את ה- Facebook, הם חקיינים ואני מעדיף להיות מעט יותר מקורי.
אני יודע שלכתוב בלוג זה לא הדבר המקורי ביותר שמישהו יכול לעשות, אבל גם לכתוב ספר או שיר זה לא כל כך מקורי.
אז בקיצור,
זהו. יש לי בלוג.
תהנו.