כל מה שאנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים לעשות.הכל.
זה נשמע מעט קיצוני, אבל אם תחשבו על זה יותר מחצי דקה, אולי תסכימו איתי.
בן הזוג שאנו חיים איתו, העבודה שאנחנו עובדים בה, מה שלמדנו, מה שנזמין לאכול במסעדה, או שנבשל לעצמינו, הבגדים שנלבש מחר בבוקר, לחפוף את הראש לפני שנסתבן, או לא להסתבן בכלל, לקחת כדור כשכואב הראש, לנהוג כשאנחנו עייפים, לקרוא את הספר החדש של נעמי רגן/עמוס עוז/מאיר שלו, ללכת למילואים, לקנות את החומר החדש שמסיר כתמים מכל הדברים שמתחילים באות מ'.
הדבר היחידי שאיננו בוחרים בו הוא המטען הגנטי שלנו. ההורים שלנו אינם נבחרים על ידינו (למרות שלאורך השנים אנחנו מוצאים דמויות חליפיות בהתאם לצורך) ומה שהם מעבירים לנו בתורשה.
מלבד הבחירות הטריוויאליות, ישנן בחירות עמוקות ומשמעותיות יותר:
להתעצל, להתעצבן, ללכת לאט, לבזבז כסף בקניות מיותרות, לחסוך ליום סגריר למרות שבחוץ סופה, להיות חסרי סבלנות, לנסות להצחיק בכל הזדמנות, לשקר, לאיים, לשתוק ולא להגיב, לוותר בכל הזדמנות.
אלו ואחרות הן בחירות משמעותיות, כי הן מלמדות על האופי שלנו. האופי שלנו הוא משהו וירטואלי. תנסו לענות על השאלה מה האופי שלכם, על כל מורכבותו ותגלו שמדובר בעצם בסך כל ההתנהגויות האופייניות לכם.
וכאן הנקודה המעניינת בכל הרשומה הזו- אנחנו בוחרים את ההתנהגות שלנו ולכן גם את האופי שלנו.
למרות שרובינו המוחלט משתמש בתירוץ: "אין מה לעשות, אני _____ (השלימו את המיותר: לא טוב בחשבון/עצבני/אדיש/פרפקציוניסט/לא מסתדר עם מחשבים) אין הדבר הכרחי.
אנחנו בוחרים להפגין התנהגויות מסוימות. לחלק מההתנהגויות האלו התרגלנו והרגלנו את סביבתינו בהן, אבל אין זה אומר שלא נוכל לשנות אותן, אם רק נבחר בכך.
אולי יהיו שיגידו, שגם אם נבחר להתנהג בצורה מסויימת, מתי שהוא, ברגע קיצוני, יצוץ לפתע האופי האמיתי שלנו. כאילו יש איזה "אופי" קבוע ובלתי ניתן לשינוי, שנמצא מתחת למעבה התנהגויות והצגות, ורק מחכה להזדמנות לצאת החוצה. אז הנה שתי דוגמאות למחשבה על עניין זה:
א. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע למקרה שוד אלים בבנק. הוא מפתיע את השודד, מתנפל עליו ומונע פגיעה בחפים מפשע. מה נגיד על אופיו?
ב. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע לתאונת דרכים בגלל רכב שחתך אותו. הוא יוצא מרכבו ומתחיל לקלל את הנהג השני על שסיכן את חייו. מה נגיד על אופיו?
האם בשני המקרים האופי האמיתי שלו צץ לפתע החוצה, או שאפשר להגיד שבדרך כלל הוא בעל אופי מסויים וברגע קיצוני הוא הפגין התנהגות לא אופיינית?
יתרה מזאת, אם ישנו "אופי" קבוע אי שם בתוכנו, מתי הוא נקבע? בגיל ההתבגרות? בילדות? ברגע העיבור?
אם הוא קבוע, מה הטעם בחינוך? אם האדם הוא אינו בר שינוי, למה אנחנו עובדים כל כך קשה?
אז תדעו לכם, אנחנו ברי שינוי, אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.
