יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

הלוחש לתלמידים

מאז הסרט ה"לוחש לסוסים" עם רוברט רדפורד (רוברט רדפורד!) צצו להם גם הלוחשת לתינוקות, הלוחש לכלבים, הלוחשת לתינוקות מכה שנית ואפשר להכניס לקטגוריה הזו גם את הסופר נני למיניהן ואת הלוחש לפושטי הרגל (אלון גל).
נשאלת השאלה איפה הלוחש לתלמידים? איפה האדם שייתן עצות מעשיות, ידגים וילווה את המורים בעבודתם ויהפוך כל תלמיד בעייתי לתלמיד למופת. זה שיהפוך את עבודתו השוחקת של המורה לעבודה נחשקת שכל אחד היה רוצה בה.

לשמחתי, על השאלה הזו חשבתי לאחר שמצאתי את התשובה. והתשובה היא די פשוטה.
לא יכול להיות מישהו כזה.
תלמידים בניגוד לילדים, לכלבים ולסוסים (ולפעמים בניגוד לפושטי רגל) הם יצורים מורכבים.
המורכבות שלהם נובעת מכמה סיבות ואנסה לפרט שלוש מהן:
התלמיד אינו יצור טבעי, הוא תוצר מלאכותי. כל אדם מרגע לידתו לומד. לומדים להתהפך, לזחול, ללכת, להזהר מהשפיץ החד, להזהר מהאש, לדבר, להבחין בין חפצים וכן הלאה. מעטים ההורים שיוצרים לילדיהם סביבה שבה עליהם ללמוד לזחול, אחרת הם לא יוכלו לזוז ממקומם. אין הורה שבוחן בשעות הערב את ילדו על המילים החדשות שהוא למד לבטא באותו היום, ואני מקווה שאין הורים שבודקים בסוף השבוע האם הילד שלהם למד להזהר מגחלים לוחשות. התלמיד לעומת זאת אינו לומד בהכרח מעצמו. מישהו (המורה) מארגן סביבה לימודית, מעשיר, מרצה (רוב הזמן), בוחן ומעריך, נותן משוב, כועס כאשר הוא סוטה מנתיב הלמידה ומשגיח שהתלמיד ימשיך ללמוד. גם מי שאוהב ובוחר ללמוד, מתקשה לעשות זאת ברצף בלתי נגמר של הרצאה-בחינה-ציון.
לתלמיד "הורים" רבים. על התלמיד לרצות את הוריו, מוריו, חבריו ועצמו. לעיתים מעורבת גם משפחתו- אחים, סבים וסבתות, כאשר כל אחד מהנזכרים הוא יחיד ומיוחד, ולכן בעל רצונות והשפעות משלו על התלמיד שלנו. לפעמים אפילו האבא והאמא לא מסכימים ביניהם מה היו רוצים מהילד שגידלו בביתם וכעת הפך לתלמיד ("שרק יהיה בן אדם", "אם לא תלמד לא תצליח"). המורים ובית הספר במבנהו שולחים לו מסרים סותרים, הערכים המוסריים אל מול ההצלחה בלימודים בכל מחיר, אישיות ייחודית אל מול גודלו העצום של המבנה ומחיקת האני. התלמיד המוצלח בד"כ מסתדר. הוא יודע היכן עליו להשקיע את משאביו ובאיזו דרך. הוא יודע מתי להתחנף, מתי לשתוק, מתי להגיב. אצל מורה אחת הוא מכין שיעורים תמיד בזמן ואצל אחרת הוא לא מאפשר לשיעור להתנהל. להורים הוא מראה רק מבחנים מוצלחים בעוד שבאלו שנכשל הוא יודע שהמורה מטומטמת. התלמיד הפחות מוצלח לא יודע לווסת את התנהגותו ולכן עומדות בפניו שתי אפשרויות. הראשונה- להיות מוצלח תמיד. בהתנהגות, בספורט, בחשבון, בתנ"ך, בספרות, במדעים ובכל מקצוע שבית הספר מעמיד מולו. האפשרות השנייה היא ברורה- לא להצליח בכל פרמטר שבית הספר מעמיד. תלמידים מסוג זה מוצאים את עצמם בד"כ מחוץ למסגרת.
המערכת מסורבלת ומורכבת (בכוונה). מערכת החינוך בנתה לאורך השנים מבנה בירוקרטי משוכלל ומורכב המשפיע על כל חלקיה. התלמיד כלקוח/תוצר/פועל/משרת/אבן בניין של מערכת החינוך מכיל בתוכו את כל הרכיבים הבירוקרטיים שלה. חוסר בסקרנות, מעוף, רצון לשינוי, סובלנות וסבלנות מאפיינים את התלמיד, בדיוק כמו את המערכת. חשוב לציין שהנפגעים העיקריים של ה"מערכת" הם דווקא המורים העובדים בשמה. זכויותיהם אינם ידועות להם, המשכורת שהם מקבלים היא בדיחה והיא נקבעת באופן מסובך ומורכב והיא אינה יודעת לגמול להם כראוי על עבודתם.
מלבד סיבות אלו יש גם אחרות, אך אלו מספיקות על מנת להבין מדוע בבואנו "ללחוש לתלמידים" לא מספיק לשנות פרמטר אחד בהתנהגות בית הספר (פחות מקצועות/יותר עומק/משכורת גבוהה למורים/פחות תלמידים בכיתה/ מורים מקצועיים יותר/פחות הרצאות/יותר שיעורי ספורט/יותר מבחנים/פחות מבחנים וכו') על מנת להשיג שינוי, יש לשנות מספר רב של פרמטרים ואולי אפילו כמה מתפיסות היסוד שלנו אודות בית הספר.

שנת לימודים מוצלחת (לפי הפרמטר שאתם תקבעו להצלחה)!

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

בית הספר כשמרטף

אז כמו כל תחילת חודש אוגוסט, גם השנה מתחילים לחשוב על בית ספר.
מבחינתי אני חוזר לעבוד באופן מלא (לא שנחתי יותר מדי הקיץ) ולהרבה הורים אחרים זו אנחת רווחה (אבל מה זה השטויות האלה חגים?).

איך קרה שבית הספר הפך לבייביסיטר ועוד כזה שמעטים, במידה והיו יכולים לבחור, היו נותנים לו להשגיח על הילד?
לפני שיקפצו עלי כל מיני הורים (אני מניח שמעטים, אם בכלל, מקוראי הבלוג הם הורים לילדים בגיל בית הספר) אז בשורה התחתונה, אחרי שמורידים את כל הסיבות שבשמן שולחים את הילדים לבית הספר, מבינים שבית הספר משגיח על הילדים, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבודה (או לעבוד, תלוי מי אתה). ואיך קוראים לזה שמשגיח על הילדים והוא לא קצין ביקור סדיר?
שמרטף!
אז כבר נמצאה התשובה: שני ההורים חייבים לצאת לעבוד על מנת להצליח ולהתקיים (ויותר מזה) ולכן הם צריכים מקום לשים את הילד. סבא וסבתא לא תמיד יכולים, להביא אותו איתנו לעבודה זה בדרך כלל בלתי אפשרי, לשלוח את הילד שיעבוד בעצמו זה גם כבר לא מקובל, לכן נשים אותו במקום שחובה להיות בו מתוקף החוק, יש גדר מסביבו, מאבטח בכניסה, ספירה מדי פעם, שעות כניסה ויציאה והרבה אחרים כמוהו.

אז קוראים לזה בית ספר.

ושם מנסים ללמד אותנו כל מיני דברים, כמו דמיון משולשים, שאסור לחלק ב-0 כי יוצא בח"מ, שאותיות דוד ארז לא מתחברות לאלו שבאות אחריהן, שהמים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס ושיש גם פרנהייט אבל לא משתמשים בו, רק בארה"ב,שיש סיפור שנקרא "אבא גוריו" אבל לא באמת צריך לקרוא אותו, שהבדווים לובשים בגדים שחורים גם בקיץ, שאברהם אבינו לא באמת התכוון להרוג את יצחק, שהחצב פורח בשלהי הקיץ ביחד עם הנחליאלי, שבתפילת שמונה עשרה היו פעם 18 ברכות, וששבע כפיות של מלח בכוס מים זו כבר תמיסה רוויה.

אבל מה שבאמת לומדים שם זה איך להיות אזרחים צייתנים ושומרי חוק,שמתגייסים לצבא, חוגרים מאחור, לא מתחצפים לשוטר, מתבלבלים בתקווה בין "הומייה" ל"צופיה",שהבוס תמיד צודק ואסור להתווכח איתו כי בית הספר מחנך לדמוקרטיה אבל הוא לא מוסד דמוקרטי, ושמי שנשאר נמוך מתחת לרדאר שורד, וזה ששם המשפחה שלו מתחיל ב-א' הוא תמיד התורן של הכיתה, ולמרות שאתה יודע ממש טוב לצייר אין לזה ממש חשיבות בחיים ושאם אי פעם תלשין לא ירצו להיות חברים שלך ושכדאי לזכור להביא נייר טואלט מהבית.

מה אני מנסה להגיד?
לא יותר מדי. פשוט, התרגלנו יותר מדי לתופעה האנושית המוזרה שנקראת בית ספר. אני לא הראשון שאומר את זה ובטח לא האחרון, אבל אני לפחות מנסה לעשות משהו עם זה.