שפה תקינה
שמתי לב שמאז שאני מנהל התחלתי להשתמש בשפה תקינה. עשיתי מאמץ לאורך השנים, גם כשנמצאים עם תלמידים בכיתה (שימו לב שלא השתמשתי בביטוי "עומד מול כיתה" המנציח את דרך ההוראה הפרונטלית) אבל עכשיו זה מורגש ומודגש אצלי יותר.
כשאני משוחח עם מישהו איני מתקן את השגיאות הנפוצות בבלבולי הזכר/נקבה במספרים, אלא אם יש לי הזדמנות לענות על שאלה שנשאלה ואז אני מכניס את התיקון כבדרך אגב.  בדרך זו אני מקווה שחווית התיקון אינה משפילה את האדם שמולי. הדבר נכון גם עם ילדים, כאשר בשונה ממבוגרים, זו חובה בעיני לתקן אותם. אז, חווית התיקון היא בדרך כלל דידקטית או חופרת, ובהקשר זה שתי אפשרויות אלו מקובלות עלי. גם כאן צריך לנהוג בזהירות, אך האופן שבו משוחחים עם ילדים מעט שונה מזו שמדברים עם מבוגרים. 
בשבוע שעבר מצאתי את עצמי יושב עם תלמיד ונדרש לנקד משפט שביקשתי שיקריא. למרות זיכרוני הטוב חששתי שאנקד לא על פי כללי הניקוד. ידעתי, שאמנם התלמיד שאיתי לא יודע את כללי הניקוד ובסך הכל צריך את ה"קביים" שיעזרו לו לקרוא אָ, אֶ, או אּ, אבל בכל זאת...
צלחתי את המשימה בהצלחה, אבל החשש עוד מלווה אותי.  


חדר המנהל
כמעט כל ההורים שבאים לפגוש אותי אומרים את המשפט:"אף פעם לא הייתי בחדר המנהל" או וריאציה אחרת עם אותה כוונה.  הם מתכוונים שבמשך 12 שנות הלימוד שלהם במערכת החינוך הם מעולם לא נכנסו לחדר המנהל, בעיקר כי מדובר בהקשר שלילי.  אז הנה (חלק) מהפעמים שבגללם הייתי בחדר המנהל/ת:

1. כיתה ב': גזרנו משהו בכיתה ובטעות גזרתי לאחד הילדים את האצבע.  בסך הכל פתחתי וסגרתי את המספריים באוויר, והוא בסך הכל הכניס את האצבע שלו באמצע. הוא נפצע פציעה חיצונית וירד לו דם.
2. כיתה ד': עשיתי מעשה מאד חמור במהלך חוג אחה"צ. אני חושב (אולי הדחקתי) שהיתה גם שיחה עם המנהלת בעקבות זאת...
3. כיתה ז': הייתי צריך לקבל כרטיסיות לאוטובוס דרך בית הספר והייתי צריך להסדיר את הנושא עם עוד 2 חברים ישירות מול המנהלת (חתימה על טפסים מסוגים שונים).
4. כיתה י"א: מישהו מהכיתה שלי נתפס בזמן השחתת מתלי מגבות במלתחות הבנים שבאולם הספורט. האשימו את כל הבנים מהכיתה בעניין זה.  הכניסו את כולנו ביחד לחדר המנהל שנזף בנו ואיים שלא נוכל לגשת לבגרות אם לא נדאג לתיקון.  אספנו כסף ועזרנו לאותו בחור לחבר מתלי מגבות חדשים. 

והנה רשימה חלקית של מקרים שתלמידים נכנסו אלי לחדר המנהל:

1. ילד שבא להגיד בוקר טוב.
2. ילד שבא לבקש אוזניות.
3. ילד ומחנכת בשיחה על תחומי העניין שלו.
4. ארבעה ילדים שלא חזרו בזמן לכיתה מההפסקה (בזמן שאני בתורנות בחצר ורואה אותם מתעכבים!)
5. שלושה ילדים כפול שלוש פעמים שבאו לראיין אותי.
6. שני ילדים שעזרו לי לסדר טאבלאטים בארגז.
7. ילד שנרגע אצלי ועזר לי לסדר קופסאות.
8. ילד שישבתי איתו בשעה פרטנית.
9. כל כיתה ג' 3 שיצאה לסיור בגן הסמוך ותפס אותה גשם שוטף (התחממו אצלי בחדר).

הערה
הפעם ניצלתם.  כתבתי פוסט למיטיבי לכת, אבל בינתיים הוא בטיוטות. מחכה לזמן טוב יותר.  שבוע טוב!

שוב כאן...

חזרתי.
אני שוב כאן.
השנה התחלתי לנהל בית ספר יסודי בעיר גדולה במרכז הארץ. כל מה שאכתוב כאן יוכל לשמש נגדי, לכן אזהר קצת בדברי. ייתכן שדווקא כל מה שאכתוב דווקא ישמש בעדי, אז אשתדל לא לבייש.
אני כותב כי אני בעיקר רוצה לדבר עם המורות שלי, אבל אין פנאי. גם במקומות ובזמנים שאני מצליח לייצר על מנת לשמוע ולהשמיע זה לא מספיק.  הרעיונות והמחשבות לא מפסיקים לדפוק בין קליפת המוח לגולגולת, והעיסוק במקביל בכל כך הרבה דברים (אמנם לא הפתיע אותי) פשוט דורשים מקלדת וכמה דקות של שקט על מנת לצאת החוצה.

הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג הייתה לפני 4 שנים (ערב יום הכיפורים) ומאז לפחות פעם בשנה חזרתי להציץ. גם היום אני עדיין חותם על כל מילה שכתבתי.  מודה, השתניתי מעט, אבל לשמחתי עדיין מאמין באותם הדברים. כנראה שהם הביאו אותי בחזרה לכאן.  אז במה נתחיל?  כמה אנקדוטות שהתרחשו מאז תחילת שנה.  בבקשה:

מורה בפיג'מה
זה הבלוג של אחת ממחנכות א' אצלי.
אתם מוזמנים לעקוב.  היא אחת הסיבות המרכזיות שחזרתי לבלוג. אני מניח שאם היא תתמיד, זה יעזור לי להתמיד (ואולי גם להיפך).  בהצלחה ליאת.

שיעור מחול
היום במקרה הצצתי באחת הכיתות.  ילדי כיתה ב' השתתפו בשיעור מחול.  זה שיעור בחירה במסגרת התל"ן (תכנית לימודים נוספת למי שלא מכיר).  הילדים בדיוק סיימו לרקוד ונחו במעגל על הרצפה.  כשנכנסתי הם אמרו שחבל שפספסתי אותם רוקדים. הסכמתי איתם והם הציעו לרקוד שוב. המורה שאלה איזה ריקוד הם בוחרים לרקוד והם רקדו אותו במיוחד בשבילי. אפילו שזה לקח להם כמה דקות מההפסקה. חמודים.  לרגע לחלוחית הרטיבה את העיניים.

ראיון עם המנהל
היום תלמידי ה'-ו' ראיינו אותי. הם משתתפים בקורס מיוחד במסגרת הניסוי הבית ספרי שנקרא "לומדים ביחד". בגדול, מדובר על לימודים משותפים עם בית ספר אלראזי בבאקה אל גארביה.  אחת השאלות היתה: "מה זה בית ספר ניסויי?". התשובה שנתתי להם הייתה חלקית וקצרה, בגלל שלא רציתי לעכב (לחפור להם) אותם יותר מדי.  אבל התשובה יכלה להיות קצרה עוד יותר.  בית ספר ניסויי זה אומר הכל.  אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לעשות כל דבר שאנחנו חולמים עליו, ויכולים להצדיק אותו מן הבחינה החינוכית- מקצועית.  בינתיים אנחנו מעט שמרניים, הניסוי ממוקד בשעות מסויימות לאורך השבוע, וחלקו הקטן התחיל להיות חלק בלתי נפרד ממערכת השעות.  אבל יש לי תחושה (שלא מבוססת נתונים) שזה מתחיל להשתנות.

אורי
ילד קטן וחמוד בכיתה א'.  בכל בוקר הוא בא ומחבק אותי.  בשבועות הראשונים הוא קרא לי "המנהל". היום הוא כבר קורא לי בשמי הפרטי. ציור שהוא צייר לי תלוי על הלוח במשרד ליד ציוריו של אושר.  אני יודע, הוא לא הבן שלי, אבל בכל זאת, טוב שהוא זוכר להזכיר לי את הדברים החשובים בחיים. תודה אורי.

סליחות

אז יום כיפור מגיע ואיתו הסליחות, או בקשת הסליחות ואלו שמכינים רשימות של מי צריך לבקש מאיתנו סליחה, ואחריהם אלו שמלמדים אותנו ואת ילדינו מדוע וכיצד עליהם לבקש סליחה וכן הלאה וכן הלאה.

לצערי, גם השנה פגעתי בלא מעט אנשים. בכולם זה היה ללא כל כוונת זדון, ויש לומר אפילו בטיפשות, חוסר רגישות, חוסר תשומת לב, או פשוט התנגשות בין שתי נקודות מבט או עמדות שונות.

לשמחתי, אני יודע מי נמצא ברשימת הנפגעים שלי. חלקם הגדול זוהה כנפגע מיד לאחר המעשה.

לצערי, מחלקם לא ביקשתי ולא אבקש סליחה, למרות שאני מרגיש רע מאד עם הפגיעה בהם.

הסיבה שאיני מבקש סליחה קשורה לבּושה שאני חש בעצם הפגיעה ולחרטה פנימית עמוקה. הבושה והחרטה גורמות לי כל יום מחדש לנסות להיות אדם מעט טוב יותר. אני משתדל להשתפר,אני מתאמץ להיות רגיש יותר לאנשים, לתגובותיהם, לתחושותיהם, אני מנסה ליזום יותר, על מנת לשנות בפועל ולא רק לדבר על זה. אני מניח, שכך אהיה טוב יותר ואפגע בפחות אנשים, ואולי אפילו אעשה לכמה אנשים טוב בחיים.

אני יודע שעצם בקשת הסליחה מאנשים שנפגעו מסמנת איזה קו, שעד עתה היה כך, ומעכשיו יהיה אחרת. למרות שהצום לא מכפר על חטאים שבין אדם לחברו, הוא מסמן איזה קו בין העבר לעתיד. עבר של פגיעה, עלבון ותחושת האכזבה מעצמי, ועתיד של רגישות, מחשבה לפני דיבור או מעשה והכי חשוב, בקשת סליחה בזמן. עוד לפני שצריך לבקש אותה.

צום קשה לכולם (אחרת, איך יכופרו עוונותיכם?)

הבחירות שאנחנו עושים

כל מה שאנחנו עושים בחיים, אנחנו בוחרים לעשות.

הכל.

זה נשמע מעט קיצוני, אבל אם תחשבו על זה יותר מחצי דקה, אולי תסכימו איתי.

בן הזוג שאנו חיים איתו, העבודה שאנחנו עובדים בה, מה שלמדנו, מה שנזמין לאכול במסעדה, או שנבשל לעצמינו, הבגדים שנלבש מחר בבוקר, לחפוף את הראש לפני שנסתבן, או לא להסתבן בכלל, לקחת כדור כשכואב הראש, לנהוג כשאנחנו עייפים, לקרוא את הספר החדש של נעמי רגן/עמוס עוז/מאיר שלו, ללכת למילואים, לקנות את החומר החדש שמסיר כתמים מכל הדברים שמתחילים באות מ'.

הדבר היחידי שאיננו בוחרים בו הוא המטען הגנטי שלנו. ההורים שלנו אינם נבחרים על ידינו (למרות שלאורך השנים אנחנו מוצאים דמויות חליפיות בהתאם לצורך) ומה שהם מעבירים לנו בתורשה.

מלבד הבחירות הטריוויאליות, ישנן בחירות עמוקות ומשמעותיות יותר:

להתעצל, להתעצבן, ללכת לאט, לבזבז כסף בקניות מיותרות, לחסוך ליום סגריר למרות שבחוץ סופה, להיות חסרי סבלנות, לנסות להצחיק בכל הזדמנות, לשקר, לאיים, לשתוק ולא להגיב, לוותר בכל הזדמנות.

אלו ואחרות הן בחירות משמעותיות, כי הן מלמדות על האופי שלנו. האופי שלנו הוא משהו וירטואלי. תנסו לענות על השאלה מה האופי שלכם, על כל מורכבותו ותגלו שמדובר בעצם בסך כל ההתנהגויות האופייניות לכם.

וכאן הנקודה המעניינת בכל הרשומה הזו- אנחנו בוחרים את ההתנהגות שלנו ולכן גם את האופי שלנו.

למרות שרובינו המוחלט משתמש בתירוץ: "אין מה לעשות, אני _____ (השלימו את המיותר: לא טוב בחשבון/עצבני/אדיש/פרפקציוניסט/לא מסתדר עם מחשבים) אין הדבר הכרחי.

אנחנו בוחרים להפגין התנהגויות מסוימות. לחלק מההתנהגויות האלו התרגלנו והרגלנו את סביבתינו בהן, אבל אין זה אומר שלא נוכל לשנות אותן, אם רק נבחר בכך.

אולי יהיו שיגידו, שגם אם נבחר להתנהג בצורה מסויימת, מתי שהוא, ברגע קיצוני, יצוץ לפתע האופי האמיתי שלנו. כאילו יש איזה "אופי" קבוע ובלתי ניתן לשינוי, שנמצא מתחת למעבה התנהגויות והצגות, ורק מחכה להזדמנות לצאת החוצה. אז הנה שתי דוגמאות למחשבה על עניין זה:

א. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע למקרה שוד אלים בבנק. הוא מפתיע את השודד, מתנפל עליו ומונע פגיעה בחפים מפשע. מה נגיד על אופיו?

ב. אדם שקט באופן כללי, מצחיק, נחמד לסביבתו, נעים הליכות, נקלע לתאונת דרכים בגלל רכב שחתך אותו. הוא יוצא מרכבו ומתחיל לקלל את הנהג השני על שסיכן את חייו. מה נגיד על אופיו?

האם בשני המקרים האופי האמיתי שלו צץ לפתע החוצה, או שאפשר להגיד שבדרך כלל הוא בעל אופי מסויים וברגע קיצוני הוא הפגין התנהגות לא אופיינית?

יתרה מזאת, אם ישנו "אופי" קבוע אי שם בתוכנו, מתי הוא נקבע? בגיל ההתבגרות? בילדות? ברגע העיבור?

אם הוא קבוע, מה הטעם בחינוך? אם האדם הוא אינו בר שינוי, למה אנחנו עובדים כל כך קשה?

אז תדעו לכם, אנחנו ברי שינוי, אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.

הלוחש לתלמידים

מאז הסרט ה"לוחש לסוסים" עם רוברט רדפורד (רוברט רדפורד!) צצו להם גם הלוחשת לתינוקות, הלוחש לכלבים, הלוחשת לתינוקות מכה שנית ואפשר להכניס לקטגוריה הזו גם את הסופר נני למיניהן ואת הלוחש לפושטי הרגל (אלון גל).

נשאלת השאלה איפה הלוחש לתלמידים? איפה האדם שייתן עצות מעשיות, ידגים וילווה את המורים בעבודתם ויהפוך כל תלמיד בעייתי לתלמיד למופת. זה שיהפוך את עבודתו השוחקת של המורה לעבודה נחשקת שכל אחד היה רוצה בה.

לשמחתי, על השאלה הזו חשבתי לאחר שמצאתי את התשובה. והתשובה היא די פשוטה.

לא יכול להיות מישהו כזה.

תלמידים בניגוד לילדים, לכלבים ולסוסים (ולפעמים בניגוד לפושטי רגל) הם יצורים מורכבים.

המורכבות שלהם נובעת מכמה סיבות ואנסה לפרט שלוש מהן:

התלמיד אינו יצור טבעי, הוא תוצר מלאכותי. כל אדם מרגע לידתו לומד. לומדים להתהפך, לזחול, ללכת, להזהר מהשפיץ החד, להזהר מהאש, לדבר, להבחין בין חפצים וכן הלאה. מעטים ההורים שיוצרים לילדיהם סביבה שבה עליהם ללמוד לזחול, אחרת הם לא יוכלו לזוז ממקומם. אין הורה שבוחן בשעות הערב את ילדו על המילים החדשות שהוא למד לבטא באותו היום, ואני מקווה שאין הורים שבודקים בסוף השבוע האם הילד שלהם למד להזהר מגחלים לוחשות. התלמיד לעומת זאת אינו לומד בהכרח מעצמו. מישהו (המורה) מארגן סביבה לימודית, מעשיר, מרצה (רוב הזמן), בוחן ומעריך, נותן משוב, כועס כאשר הוא סוטה מנתיב הלמידה ומשגיח שהתלמיד ימשיך ללמוד. גם מי שאוהב ובוחר ללמוד, מתקשה לעשות זאת ברצף בלתי נגמר של הרצאה-בחינה-ציון.

לתלמיד "הורים" רבים. על התלמיד לרצות את הוריו, מוריו, חבריו ועצמו. לעיתים מעורבת גם משפחתו- אחים, סבים וסבתות, כאשר כל אחד מהנזכרים הוא יחיד ומיוחד, ולכן בעל רצונות והשפעות משלו על התלמיד שלנו. לפעמים אפילו האבא והאמא לא מסכימים ביניהם מה היו רוצים מהילד שגידלו בביתם וכעת הפך לתלמיד ("שרק יהיה בן אדם", "אם לא תלמד לא תצליח"). המורים ובית הספר במבנהו שולחים לו מסרים סותרים, הערכים המוסריים אל מול ההצלחה בלימודים בכל מחיר, אישיות ייחודית אל מול גודלו העצום של המבנה ומחיקת האני. התלמיד המוצלח בד"כ מסתדר. הוא יודע היכן עליו להשקיע את משאביו ובאיזו דרך. הוא יודע מתי להתחנף, מתי לשתוק, מתי להגיב. אצל מורה אחת הוא מכין שיעורים תמיד בזמן ואצל אחרת הוא לא מאפשר לשיעור להתנהל. להורים הוא מראה רק מבחנים מוצלחים בעוד שבאלו שנכשל הוא יודע שהמורה מטומטמת. התלמיד הפחות מוצלח לא יודע לווסת את התנהגותו ולכן עומדות בפניו שתי אפשרויות. הראשונה- להיות מוצלח תמיד. בהתנהגות, בספורט, בחשבון, בתנ"ך, בספרות, במדעים ובכל מקצוע שבית הספר מעמיד מולו. האפשרות השנייה היא ברורה- לא להצליח בכל פרמטר שבית הספר מעמיד. תלמידים מסוג זה מוצאים את עצמם בד"כ מחוץ למסגרת.

המערכת מסורבלת ומורכבת (בכוונה). מערכת החינוך בנתה לאורך השנים מבנה בירוקרטי משוכלל ומורכב המשפיע על כל חלקיה. התלמיד כלקוח/תוצר/פועל/משרת/אבן בניין של מערכת החינוך מכיל בתוכו את כל הרכיבים הבירוקרטיים שלה. חוסר בסקרנות, מעוף, רצון לשינוי, סובלנות וסבלנות מאפיינים את התלמיד, בדיוק כמו את המערכת. חשוב לציין שהנפגעים העיקריים של ה"מערכת" הם דווקא המורים העובדים בשמה. זכויותיהם אינם ידועות להם, המשכורת שהם מקבלים היא בדיחה והיא נקבעת באופן מסובך ומורכב והיא אינה יודעת לגמול להם כראוי על עבודתם.

מלבד סיבות אלו יש גם אחרות, אך אלו מספיקות על מנת להבין מדוע בבואנו "ללחוש לתלמידים" לא מספיק לשנות פרמטר אחד בהתנהגות בית הספר (פחות מקצועות/יותר עומק/משכורת גבוהה למורים/פחות תלמידים בכיתה/ מורים מקצועיים יותר/פחות הרצאות/יותר שיעורי ספורט/יותר מבחנים/פחות מבחנים וכו') על מנת להשיג שינוי, יש לשנות מספר רב של פרמטרים ואולי אפילו כמה מתפיסות היסוד שלנו אודות בית הספר.

שנת לימודים מוצלחת (לפי הפרמטר שאתם תקבעו להצלחה)!

בית הספר כשמרטף

אז כמו כל תחילת חודש אוגוסט, גם השנה מתחילים לחשוב על בית ספר.

מבחינתי אני חוזר לעבוד באופן מלא (לא שנחתי יותר מדי הקיץ) ולהרבה הורים אחרים זו אנחת רווחה (אבל מה זה השטויות האלה חגים?).

איך קרה שבית הספר הפך לבייביסיטר ועוד כזה שמעטים, במידה והיו יכולים לבחור, היו נותנים לו להשגיח על הילד?

לפני שיקפצו עלי כל מיני הורים (אני מניח שמעטים, אם בכלל, מקוראי הבלוג הם הורים לילדים בגיל בית הספר) אז בשורה התחתונה, אחרי שמורידים את כל הסיבות שבשמן שולחים את הילדים לבית הספר, מבינים שבית הספר משגיח על הילדים, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבודה (או לעבוד, תלוי מי אתה). ואיך קוראים לזה שמשגיח על הילדים והוא לא קצין ביקור סדיר?

שמרטף!

אז כבר נמצאה התשובה: שני ההורים חייבים לצאת לעבוד על מנת להצליח ולהתקיים (ויותר מזה) ולכן הם צריכים מקום לשים את הילד. סבא וסבתא לא תמיד יכולים, להביא אותו איתנו לעבודה זה בדרך כלל בלתי אפשרי, לשלוח את הילד שיעבוד בעצמו זה גם כבר לא מקובל, לכן נשים אותו במקום שחובה להיות בו מתוקף החוק, יש גדר מסביבו, מאבטח בכניסה, ספירה מדי פעם, שעות כניסה ויציאה והרבה אחרים כמוהו.

אז קוראים לזה בית ספר.

ושם מנסים ללמד אותנו כל מיני דברים, כמו דמיון משולשים, שאסור לחלק ב-0 כי יוצא בח"מ, שאותיות דוד ארז לא מתחברות לאלו שבאות אחריהן, שהמים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס ושיש גם פרנהייט אבל לא משתמשים בו, רק בארה"ב,שיש סיפור שנקרא "אבא גוריו" אבל לא באמת צריך לקרוא אותו, שהבדווים לובשים בגדים שחורים גם בקיץ, שאברהם אבינו לא באמת התכוון להרוג את יצחק, שהחצב פורח בשלהי הקיץ ביחד עם הנחליאלי, שבתפילת שמונה עשרה היו פעם 18 ברכות, וששבע כפיות של מלח בכוס מים זו כבר תמיסה רוויה.

אבל מה שבאמת לומדים שם זה איך להיות אזרחים צייתנים ושומרי חוק,שמתגייסים לצבא, חוגרים מאחור, לא מתחצפים לשוטר, מתבלבלים בתקווה בין "הומייה" ל"צופיה",שהבוס תמיד צודק ואסור להתווכח איתו כי בית הספר מחנך לדמוקרטיה אבל הוא לא מוסד דמוקרטי, ושמי שנשאר נמוך מתחת לרדאר שורד, וזה ששם המשפחה שלו מתחיל ב-א' הוא תמיד התורן של הכיתה, ולמרות שאתה יודע ממש טוב לצייר אין לזה ממש חשיבות בחיים ושאם אי פעם תלשין לא ירצו להיות חברים שלך ושכדאי לזכור להביא נייר טואלט מהבית.

מה אני מנסה להגיד?

לא יותר מדי. פשוט, התרגלנו יותר מדי לתופעה האנושית המוזרה שנקראת בית ספר. אני לא הראשון שאומר את זה ובטח לא האחרון, אבל אני לפחות מנסה לעשות משהו עם זה.

אסימוב למתחילים

רכבת המחשבות שהובילה אותי לכתיבת רשומה זו היא די מוזרה.

יש בחור בשם גֶבֶר טוּלי שהקים מעין בית ספר לתבונת כפיים (תורגם חופשית מ-Tinkering). הבית ספר שלו פועל במתכונת של מחנה קיץ ממושך וכל הרעיון הוא שהילדים יבנו דבר מה. העניין דורש מהם שימוש בכלים מסוכנים. הנה סרטון שבו הוא מסביר את משנתו אודות מהם חמשת הדברים שצריך לתת לילד/ה לעשות:

גבר טולי על חמישה דברים מסוכנים לילדים | Video on TED.com

ואז חשבתי על האש. מגיל צעיר אהבתי לשחק באש. להדליק, להגביר את האש, לשלוט בה, לחטוף כוויות, להכניס חומרים שונים לתוכה, בעיקר כאלו שאסור. עד היום, חוץ מאשר את משפחתי ופיצה, אני אוהב אש.

ואז חשבתי על העתיד. העתיד היותר רחוק, זה שבו לא נוכל להשתמש באש כי נחיה בתוך ערים שסגורות בתוך כיפות גדולות ובתוכן נוכל לשלוט במזג האוויר.

וכשחושבים על העתיד, חושבים גם על אסימוב ועל סיפוריו. בסיפורים של אסימוב לא נתקלתי באש. העולם העתידי שהוא צייר לנו כולל בד"כ את האפשרות לשלוט במזג האוויר, את החיים בכיפות ובערים תת קרקעיות. בכל אלו אין מקום לאש.

למרות זאת אני עדיין אוהב את הסיפורים של אסימוב.
אז למי שמעוניין להכיר את האיש וסיפוריו, ממש מומלץ. כדי שההתחלה שלכם איתו תהיה חיובית אמליץ על שלושה סיפורים קצרים שלו:

• שקיעה (שזה הסיפור הראשון שהוא כתב, והוא נחשב לטוב ביותר מכל סיפוריו).
• מקצוע.
• השאלה האחרונה.

מי שיתאמץ ימצא אותם (רמז: שלושתם נמצאים בקובץ הסיפורים "מחר כפול תשע").