שפה תקינה
שמתי לב שמאז שאני מנהל התחלתי להשתמש בשפה תקינה. עשיתי מאמץ לאורך השנים, גם כשנמצאים עם תלמידים בכיתה (שימו לב שלא השתמשתי בביטוי "עומד מול כיתה" המנציח את דרך ההוראה הפרונטלית) אבל עכשיו זה מורגש ומודגש אצלי יותר.
כשאני משוחח עם מישהו איני מתקן את השגיאות הנפוצות בבלבולי הזכר/נקבה במספרים, אלא אם יש לי הזדמנות לענות על שאלה שנשאלה ואז אני מכניס את התיקון כבדרך אגב.  בדרך זו אני מקווה שחווית התיקון אינה משפילה את האדם שמולי. הדבר נכון גם עם ילדים, כאשר בשונה ממבוגרים, זו חובה בעיני לתקן אותם. אז, חווית התיקון היא בדרך כלל דידקטית או חופרת, ובהקשר זה שתי אפשרויות אלו מקובלות עלי. גם כאן צריך לנהוג בזהירות, אך האופן שבו משוחחים עם ילדים מעט שונה מזו שמדברים עם מבוגרים. 
בשבוע שעבר מצאתי את עצמי יושב עם תלמיד ונדרש לנקד משפט שביקשתי שיקריא. למרות זיכרוני הטוב חששתי שאנקד לא על פי כללי הניקוד. ידעתי, שאמנם התלמיד שאיתי לא יודע את כללי הניקוד ובסך הכל צריך את ה"קביים" שיעזרו לו לקרוא אָ, אֶ, או אּ, אבל בכל זאת...
צלחתי את המשימה בהצלחה, אבל החשש עוד מלווה אותי.  


חדר המנהל
כמעט כל ההורים שבאים לפגוש אותי אומרים את המשפט:"אף פעם לא הייתי בחדר המנהל" או וריאציה אחרת עם אותה כוונה.  הם מתכוונים שבמשך 12 שנות הלימוד שלהם במערכת החינוך הם מעולם לא נכנסו לחדר המנהל, בעיקר כי מדובר בהקשר שלילי.  אז הנה (חלק) מהפעמים שבגללם הייתי בחדר המנהל/ת:

1. כיתה ב': גזרנו משהו בכיתה ובטעות גזרתי לאחד הילדים את האצבע.  בסך הכל פתחתי וסגרתי את המספריים באוויר, והוא בסך הכל הכניס את האצבע שלו באמצע. הוא נפצע פציעה חיצונית וירד לו דם.
2. כיתה ד': עשיתי מעשה מאד חמור במהלך חוג אחה"צ. אני חושב (אולי הדחקתי) שהיתה גם שיחה עם המנהלת בעקבות זאת...
3. כיתה ז': הייתי צריך לקבל כרטיסיות לאוטובוס דרך בית הספר והייתי צריך להסדיר את הנושא עם עוד 2 חברים ישירות מול המנהלת (חתימה על טפסים מסוגים שונים).
4. כיתה י"א: מישהו מהכיתה שלי נתפס בזמן השחתת מתלי מגבות במלתחות הבנים שבאולם הספורט. האשימו את כל הבנים מהכיתה בעניין זה.  הכניסו את כולנו ביחד לחדר המנהל שנזף בנו ואיים שלא נוכל לגשת לבגרות אם לא נדאג לתיקון.  אספנו כסף ועזרנו לאותו בחור לחבר מתלי מגבות חדשים. 

והנה רשימה חלקית של מקרים שתלמידים נכנסו אלי לחדר המנהל:

1. ילד שבא להגיד בוקר טוב.
2. ילד שבא לבקש אוזניות.
3. ילד ומחנכת בשיחה על תחומי העניין שלו.
4. ארבעה ילדים שלא חזרו בזמן לכיתה מההפסקה (בזמן שאני בתורנות בחצר ורואה אותם מתעכבים!)
5. שלושה ילדים כפול שלוש פעמים שבאו לראיין אותי.
6. שני ילדים שעזרו לי לסדר טאבלאטים בארגז.
7. ילד שנרגע אצלי ועזר לי לסדר קופסאות.
8. ילד שישבתי איתו בשעה פרטנית.
9. כל כיתה ג' 3 שיצאה לסיור בגן הסמוך ותפס אותה גשם שוטף (התחממו אצלי בחדר).

הערה
הפעם ניצלתם.  כתבתי פוסט למיטיבי לכת, אבל בינתיים הוא בטיוטות. מחכה לזמן טוב יותר.  שבוע טוב!

שוב כאן...

חזרתי.
אני שוב כאן.
השנה התחלתי לנהל בית ספר יסודי בעיר גדולה במרכז הארץ. כל מה שאכתוב כאן יוכל לשמש נגדי, לכן אזהר קצת בדברי. ייתכן שדווקא כל מה שאכתוב דווקא ישמש בעדי, אז אשתדל לא לבייש.
אני כותב כי אני בעיקר רוצה לדבר עם המורות שלי, אבל אין פנאי. גם במקומות ובזמנים שאני מצליח לייצר על מנת לשמוע ולהשמיע זה לא מספיק.  הרעיונות והמחשבות לא מפסיקים לדפוק בין קליפת המוח לגולגולת, והעיסוק במקביל בכל כך הרבה דברים (אמנם לא הפתיע אותי) פשוט דורשים מקלדת וכמה דקות של שקט על מנת לצאת החוצה.

הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג הייתה לפני 4 שנים (ערב יום הכיפורים) ומאז לפחות פעם בשנה חזרתי להציץ. גם היום אני עדיין חותם על כל מילה שכתבתי.  מודה, השתניתי מעט, אבל לשמחתי עדיין מאמין באותם הדברים. כנראה שהם הביאו אותי בחזרה לכאן.  אז במה נתחיל?  כמה אנקדוטות שהתרחשו מאז תחילת שנה.  בבקשה:

מורה בפיג'מה
זה הבלוג של אחת ממחנכות א' אצלי.
אתם מוזמנים לעקוב.  היא אחת הסיבות המרכזיות שחזרתי לבלוג. אני מניח שאם היא תתמיד, זה יעזור לי להתמיד (ואולי גם להיפך).  בהצלחה ליאת.

שיעור מחול
היום במקרה הצצתי באחת הכיתות.  ילדי כיתה ב' השתתפו בשיעור מחול.  זה שיעור בחירה במסגרת התל"ן (תכנית לימודים נוספת למי שלא מכיר).  הילדים בדיוק סיימו לרקוד ונחו במעגל על הרצפה.  כשנכנסתי הם אמרו שחבל שפספסתי אותם רוקדים. הסכמתי איתם והם הציעו לרקוד שוב. המורה שאלה איזה ריקוד הם בוחרים לרקוד והם רקדו אותו במיוחד בשבילי. אפילו שזה לקח להם כמה דקות מההפסקה. חמודים.  לרגע לחלוחית הרטיבה את העיניים.

ראיון עם המנהל
היום תלמידי ה'-ו' ראיינו אותי. הם משתתפים בקורס מיוחד במסגרת הניסוי הבית ספרי שנקרא "לומדים ביחד". בגדול, מדובר על לימודים משותפים עם בית ספר אלראזי בבאקה אל גארביה.  אחת השאלות היתה: "מה זה בית ספר ניסויי?". התשובה שנתתי להם הייתה חלקית וקצרה, בגלל שלא רציתי לעכב (לחפור להם) אותם יותר מדי.  אבל התשובה יכלה להיות קצרה עוד יותר.  בית ספר ניסויי זה אומר הכל.  אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לעשות כל דבר שאנחנו חולמים עליו, ויכולים להצדיק אותו מן הבחינה החינוכית- מקצועית.  בינתיים אנחנו מעט שמרניים, הניסוי ממוקד בשעות מסויימות לאורך השבוע, וחלקו הקטן התחיל להיות חלק בלתי נפרד ממערכת השעות.  אבל יש לי תחושה (שלא מבוססת נתונים) שזה מתחיל להשתנות.

אורי
ילד קטן וחמוד בכיתה א'.  בכל בוקר הוא בא ומחבק אותי.  בשבועות הראשונים הוא קרא לי "המנהל". היום הוא כבר קורא לי בשמי הפרטי. ציור שהוא צייר לי תלוי על הלוח במשרד ליד ציוריו של אושר.  אני יודע, הוא לא הבן שלי, אבל בכל זאת, טוב שהוא זוכר להזכיר לי את הדברים החשובים בחיים. תודה אורי.